לא משנה כמה מתכונים למאפה המושחת הזה יציפו את האינטרנט, אני מקבלת מלא בקשות להעלות מתכון. אבל הסיבה האמיתית, מה שבאמת גרם לי לעשות מעשה, הוא הגעגוע.
כשגרתי בניו יורק, גרתי בהארלם, אחי הגדול גר בזמנו באפר ווסט סייד. הייתי יחסית חדשה בשכונה, וערב אחד הגעתי אליהם לארוחת הערב. אחי בדיוק הגיע הביתה והביא איתו שקית נייר חומה, עם כתמי שומן, ועדיין חמה מהתנור. "את זה, את חייבת להכיר", הוא אמר לי. האחיינית שלי ואני התנפלנו על השקית. בתוכה היה מאפה, ספק עוגיה ספק סקון סופר רך, לא לגמרי אפוי, לח ונימוח, שחור מקקאו עם נטיפי חמאת בוטנים. בייסיקלי, כל מה שאני הכי אוהבת בעולם.
את חייבת להכיר את Levain, אמר לי אחי שמבחינתו תקופת הלימודים שלי בניו יורק, קרתה לא פחות מחוץ לכיתה מאשר בתוך הכיתה. כסטודנטית לקונדיטוריה, היה עליי לפקוד כל מסעדה, כל קונדיטוריה, כל מאפייה וכל שוק. טוב, בעיר כמו מנהטן, ברור לכם שהדבר היה כמעט בלתי אפשרי, נכון? אבל לפני 7 שנים, Levain הייתה מקום למביני עניין. עוד לא כולם ידעו עליה. מדובר בחור בקיר, באפר ווסט סייד, מזהים אותו לפי סממנים מאוד מסוימים. דבר ראשון, בכניסות לבתים שסביב המאפייה, תמצאו אנשים עומדים, בשיא הקור ובשיא החום, עם שקיות נייר חומות, כמו מכורים לקראק, ומכרסמים. כשתתקרבו למאפייה, תזהו אותה לפי התור המשתרך עד סוף הרחוב. בלי לראות כלום, בימים בלי ראות טובה אפילו לא קצה חלון ראווה, רק את האנשים. כשתתקרבו, נסו להבין מה נשאר להם היום, כדי להיות תכליתיים ולא לעכב אחרים בתור. תזמינו, תשלמו (קצת כמו ב"סופ נאצי"), תיקחו את העוגיות שלכם, ותאכלו כמו כולם בסמטה. אבל, הו, איזו סעודה זו תהיה בסמטה. יש כמה עוגיות שוות במאפייה, אפילו יש עוד מאפים היום, פעם לא היו. אבל מביני העניין עדיין יודעים, ללכת ישר על עוגיית השוקולד הכהה, ונטיפי חמאת הבוטנים. מביני העניין יודעים, שהיא צריכה להיות עדיין חמה מהתנור, אחרת זה פשוט לא אותו הדבר, ובשום אופן, אבל בשום אופן, לא להיות אפויה עד הסוף. חייבת להיות רכה ובצקית מבפנים.
אז מביני העניין והפודיז של ימינו בתל אביב, ביקשו גם ממני להעלות מתכון. והאמת שלי, היא שכבר הרבה זמן לא עליתי על מטוס ונסעתי לבית השני שלי. כשעזבתי את ניו יורק וחזרתי לישראל, חזרתי לבקר בה לפחות אחת לשנה. יש לי חברים בעיר, ומקומות אהובים שמרגישים עכשיו כל כך רחוקים. המציאות הזו, בה הכל נגיש, והכל אפשר, ומה זה כבר לעלות על טיסה, פשוט התנפצה לנו בפנים. אז המנטרה שלי, היא שבסוף, באמת, הכל יעבור. בסוף. הכל. פאקינג. עובר. זו האמת. אבל עד שהכל יעבור, אני לא יכולה לקרב את האמפייר סטייט בילדינג לתל אביב. אני לא יכולה להפוך את מרגריטות של שעה 17:00 להיות בלבונטין מה שהן בצ'לסי. אני לא יכולה לעשות הרבה דברים. אבל אני כן יכולה, לשחזר זיכרון. אני יכולה להכין את העוגיות האהובות עליי, את הפאיים האהובים עליי, את העוגות והמשקאות האהובים עליי, ולרגע להיזכר בימים בהם, בלי שבכלל הבנו את זה, הכל היה פשוט יותר.
אז אם לא יצא לכם להיות בניו יורק, או שיצא לכם אבל לא הגעתם לאחת המאפיות הכי שוות (וקטנות) בעיר, תביאו את הטעמים והריחות הביתה, אני מבטיחה שזה יהיה שווה את זה.
|מה צריך ל-8 עוגיות?
225 גר' חמאה רכה בטמפ' החדר
200 גר' (1 כוס) סוכר חום
115 גר' (1/2 כוס) סוכר לבן
2 ביצים שלמות
50 גר' (1/2 כוס) אבקת קקאו
290 גר' (2.5 כוסות) קמח עוגות / קמח לבן
1 כפית קורנפלור
3/4 כפית סודה לשתייה
1/2 כפית מלח דק
1 שקית (280 גר') נטיפי חמאת בוטנים
|אופן ההכנה:
1. מערבבים במיקסר עם וו גיטרה את החמאה והסוכרים (אפשר גם בקערת ערבוב עם לקקן), עד שמתקבלת תערובת אחידה.
2. מוסיפים את הביצים אחת אחת, וממתינים להטמעה בין תוספת לתוספת.
3. מערבבים יחד את היבשים: הקקאו, הקמח, הקורנפלור, סודה ומלח, ומוסיפים לתערובת שבמיקסר יחד עם 3/4 מנטיפי חמאת הבוטנים (שומרים קצת בצד כדי לעטר את העוגיות מבחוץ). מערבבים עד לקבלת בצק.
4. מקררים את הבצק כ-10 דקות.
5. מחלקים את הבצק ל-8 חתיכות שוות (150-160 גר') ויוצרים כדורים. מניחים על כל מגש אפייה רק 4 עוגיות, כי הן מאוד גדולות ותופחות בתנור. משטחים קלות את הכדורים, ומקשטים עם שארית נטיפי חמאת הבוטנים.
6. מקררים לפחות 10 דקות לפני האפייה.
7. מחממים תנור ל-210 מעלות.
8. אופים את העוגיות בתנור שחומם ל-210 מעלות, כ-8-10 דקות עד שדפנות העוגיה מתחילות להיסדק.
9. מוציאים את העוגיות מהתנור ומניחים להן לשבת 5-10 דקות לפני ההגשה.
10. רצוי לאכול חם ונוטף!
בתיאבון!!!
המתכון נראה שווה ביותר! האם צריך להקרים את החמאה עם הסוכר? או שממש רק ערבוב קל?
אכן
הי ליאור, אם מקפיאים את העוגיות לפני האפייה, האפיה תהיה באותה טמפרטורה?