״הוא היה מגיע לפני ערב יום כיפור, אמר שבא לקחת ספר״, אמא שלי סיפרה. ״אבל בכל פעם כשהייתי חוזרת למטבח, הבראוניז שנאפו כדי שיהיה עם מה לשבור את הצום, היו אכולים. את כל האמצע הוא אכל ורק הקצוות נותרו!״ היא סיפרה בצחוק וחיוך שעוברים את הטלפון בלי טעויות. כבר כמה ימים שאני רואה פוסטים בכותרת ״מתכון עם זיכרון״. אני, לא הכרתי את איילון. אבל הזיכרון שלו נוכח בחיי מהרגע בו החלו.
איילון הוא הדוד שלי, אחיה היחיד של אמי. אבא של עידן, אהובה הנצחי של דודה רוחה, וכמו רבים מהאהובים שלנו שנפלו - מיתוס במשפחה. כולם מכירים את התמונה הדהויה, את החיוך שתמיד על השפתיים. את הזקן של איילון והמשקפיים שלו אוכל לצייר בעיניים עצומות. אני חושבת שאני יכולה לדמיין איך נשמע הקול שלו, אבל זו רק השערה. אני מכירה את הקאצ׳פרייז שלו: ״מה את עושה עניין?״, קאצ׳פרייז כל כך נחוץ אצלנו במשפחה, כמה חבל שהוא לא כאן כדי להזכיר לנו לא לעשות עניין. אני מכירה באמת כל כך הרבה סיפורים על איילון. אבל את הסיפור עם הבראוניז של יום כיפור, שמעתי לראשונה כשסיפרתי לאמא שלי על פרויקט ״מתכון עם זיכרון״. כי לא לקחו לה 2 שניות להגיד לי מה המתכון של איילון. אני תמיד מזכירה, יום הזיכרון לא נועד למשפחות השכולות. בשביל מי שחי את זה, יום הזיכרון חל 365 ימים בשנה. יום הזיכרון הוא לכל השאר. ומרגיש כמו מאות פגיונות ננעצים בלב ובמעיים, במעיין שילוב של כאב ומתיקות ממכרת. דווקא בגלל זה, כן התחברתי לפרויקט הזה. הוא גרם לאמא שלי לצחוק כשסיפרה לי את הסיפור, ולא לבכות כמו שקורה כשהיא תמיד מדברת על איילון. הוא גורם לאנשים לזכור עוד משהו טוב, ולא להתעסק רק בחלל. לא בעוגה שנאכלה, אלא גם בקצוות. אלה שנשארו איתנו, ויכולים למלא את חיינו ולא רק לרוקן אותם. את הבראוניז האלה הכנתי לזכרו של איילון.
Commenti