22.6.15 - היום הראשון בנומה. יום אוריינטציה:
אם במקרה, מאז שנפתחה ״נומה״, יצא לכם לעשות בה סטאז׳ או לעבוד בה, אלא אם כן זה היה בשנתיים האחרונות - הרבה השתנה מאז.
קודם כל - יום אוריינטציה. כן, יש כאן חיה כזו. לא, זה לא ביה״ס. אבל מסתבר שכשבכל 6 שבועות מגיעה קבוצה חדשה של 12 סטאז׳רים מכל העולם ומצטרפת למטבח בו עובדים גם ככה כ-45 שפים... (כאן קוראים לכולם ״שף״) יום אוריינטציה עשוי להקל על העניינים.
אז התייצבנו היום בבוקר. השעה שנקבעה היא 10:00, אבל לא רציתי לאחר אז כמובן שהגעתי ב-9:15. ראשונה. יקית.
בחוץ גשום ואפור, אני מביטה לאגם ומשתדלת להירגע. בשלב הזה הלב שלי דופק מאוד חזק ואין לי יכולת להשתלט על ההתרגשות הזו. התרגשות של דייט ראשון, כזה שחיכית לו הרבה זמן, עם מלך השכבה.
באופק, אני רואה ויקינג. הוא נעמד קרוב ומסתכל גם הוא על האגם. ״גם אתה לנומה והקדמת?״ הוא מחייך ועונה שכן. אנחנו מציגים את עצמנו. יש לו שם שאני לא מצליחה לבטא והוא הגיע מאיסלנד, ככל הנראה בשחייה. ויקינג, נו. אחרי כמה דקות מגיע עוד סטאז׳ר, מיוון. עוד אחד, מאקוודור. אני מציעה לחלוק את המטרייה שלי, כי ממש יורד גשם. באותו הרגע, חלון נפתח בקומה השנייה של המסעדה, בחורה שואלת ״אתם מחכים להיכנס? אתם הסטאז׳רים החדשים? כנסו מאחורה ותעלו לקומה השנייה, יורד גשם!״
נכנסנו. לאט לאט, הגיעו עוד אנשים. כל אחד ממקום אחר בעולם. לוס אנג׳לס, הודו, לונדון, ספרד, איטליה, טקסס...
בקבוצה של 12 סטאז׳רים יש עוד סטאז׳רית בחורה אחת, חוץ ממני, גם היא באה מרקע של קונדיטוריה (סטריאוטיפים של מטבח שמוכיחים את עצמם).
לאחר שהגיעו כולם, אנחנו מכירים את דן.
דן הוא בחור מרשים מניו-ג׳רזי, והוא ה- head chef של נומה. הוא היה בנעליים שלנו לפני כ-3 שנים, כמו רוב מי שעובד בנומה, והוא יודע שרוב הסיכויים, שכל מה שיגיד לנו היום - ייכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה.
אנחנו מציגים את עצמנו בסבב. כמה מהשמות מוזרים ויהיה מאוד מאתגר לזכור אותם, אבל ננסה, כי כמו שדן אמר - מחר תלמדו עוד 40 שמות חדשים.
אנחנו מקבלים את החוזה שלנו. אנחנו מקבלים חוברת הסברים וכללים, שנשלחה גם באימייל כמה ימים לפני כן. דן מתחיל לעבור עליה, לפי הלהט שבו הוא מדבר על סדר והגיינה, את מתחילה להבין לאן הגעת.
הדלת למטבח ההכנות שבקומה השנייה נפתחת מידי פעם ושף נכנס ויוצא. מאחורינו עובדת בחורה שבתשומת לב רבה ממיינת צמחים ופרחים, מנקה אותם ומסדרת אותם. באחת הפעמים דלת המטבח נפתחת, וזה הוא. רנה.
רנה רדזפי נכנס, פושט את המעיל ומברך אותנו לשלום.
"Hi there, welcome! I see no one brought the sun huh... Oh well..."
הרגשתי כאילו נכנס, לא פחות ממיק ג׳אגר, ותהיתי אם האנשים שסביבי מרגישים כמוני או שאני הגרופית הכאפות היחידה בחדר!
דן קם ואמר שנעשה סיור במטבח ובמסעדה. בשלב הזה, רנה הגיע, לחץ לכל אחד ואחת את היד, שאל לשמו או לשמה והציג את עצמו, כאילו שיש צורך.
כל כך התרגשתי, בחיי. עד עכשיו אני נרגשת. לא כי הוא איזו תופעה בלתי מוסברת. אבל הקטע הזה, את עוקבת אחרי פועלו של אדם, רואה את התוכניות בטלוויזיה, ביו-טיוב, קוראת את הכתבות, את הספרים שלו, את היומן שלו... העצמתי אותו בראש שלי למימדים של כוכב רוק, והנה, הוא מדבר איתי, לוחץ לי את היד, שואל לשמי, ומברך אותי על שהגעתי לעבוד איתו. זה חתיכת דבר מבחינתי.
אז אנחנו מסתובבים בבניין, שהוא בניין לשימור בן כ-200 שנה, יפהפה ומאוד מרשים.
מתוודעים לחדר הצוות הענק והמרשים, המכיל עשרות ספרים לשימושינו, צמחים, חדר אוכל צוות, מטבח ניסיונות. אנחנו נכנסים למטבח ההכנות, שם, כך הוסבר לנו, רובנו נבלה את שלושת השבועות הראשונים שלנו במסעדה.
אנחנו יורדים למטה, למטבח הסרוויס, ששופץ והורחב לפני כשנתיים. זה מהמטבחים המרשימים שראיתי. הוא לא מאוד גדול, אבל הוא בנוי בצורה מאוד חכמה. כל המטבחים במבנה הם כל כך היי-טק, לא ראיתי אש אמיתית באף אחד מהם. הכל אינדוקטלי. הכל נקי כל כך. רמה אחרת של ניקיון.
נכנסנו לפלור, לראות את השולחנות. באופן מפתיע, הם כבר ערוכים לסרוויס צהריים של מחר.
״לא נצפה מכם ללמוד את מספרי השולחנות, אבל לכל אחד ואחת מכל יצא להגיש מנות לשולחנות או לפחות לצאת לדבר עם לקוחות״.
היחס ללקוח, הוא אחד הדברים החשובים ביותר בנומה.
ברגע שהלקוח נכנס בדלת, כולם, כל הצוות, כל הטבחים, עוצרים את מה שהם עושים ונעמדים בכניסה לברך את האורחים.
המשכנו בסיור וחזרנו למעלה, לחדר הצוות.
דיברנו קצת על הלו״ז לתקופה הקרובה, נפרדנו לשלום עד מחר בבוקר.
ממחר, באופן רשמי מתחיל הבלגן.
איזה טירוף! אני כבר לא יכולה לחכות.
