המנטרה שלי היא לחייך
אחרי 4 ימים בבית עם שפעת, הגעתי לעבודה בראש אחר.
רעננה יותר, מוכנה יותר, בתקווה, פחות רגישה.
הרגשתי שגם אוולין וראסמוס, השפים של הקונדיטוריה, הגיעו קצת יותר מוכנים לשבוע הזה. ראסמוס לפחות.
העבודה הכי קשה שלי השבוע הייתה להגיד לעצמי: ״אל תקחי את זה אישית. זה לא אישי. אל תקחי את זה אישית.״
רנה רדזפי רוכב הביתה על תלת אופן.
כן. גם השבוע צעקו עליי. אבל לקחתי את זה אחרת. חייכתי. הייתי בטוחה יותר בעצמי. פשוט ניסיתי לעשות את העבודה הכי טובה שאני מסוגלת לעשות.
שמעתי את ראסמוס אומר שבשבוע הבא אעבוד בסרוויס קונדיטוריה.
זה גם משמח וגם מלחיץ - משמח כי לא אעשה יותר את העבודות שעושים למעלה, ולא אחווה את האווירה המלחיצה של מטבח ההכנות.
זה מלחיץ, כי הסרוויסים בנומה הם פסיכיים. במיוחד בקונדיטוריה, שגם פותחת את הארוחה וגם סוגרת אותה.
זה משהו שצריך לצפות בו כדי להבין.
אוריאוס לקינוח צוות
אוולין שאלה אותי ״איזה קינוח את היית רוצה להכין לצוות? אם יש משהו שהיית רוצה להכין, רק תגידי לי. זו לא בעיה״. לרגע ממש שמחתי. הרגשתי שהיא מנסה. הרגשתי שאולי היא לא לחלוטין אטומה אליי כמו שחשבתי.
כמובן, שביום למחרת, השיחה הזו כאילו לא התקיימה.
אבל היו לנו דברים גדולים יותר לדאוג להם.
אוולין לא הגיעה לעבודה ביום חמישי, וכך גם בהמשך השבוע.
הלחם של נומה
You better bring your A game today!
כך ראסמוס אמר לי ביום הראשון בו אוולין נעדרה.
כל הלחץ נפל עליו. זה יכל להיגמר כטרגדיה.
אבל האמת היא, שבעיני, שלושת הימים בהם עבדנו בלעדיה היו הרבה יותר טובים. לא נעים להגיד, אבל אחת הבעיות של המחלקה הזו, היא שהיא מאוד לא מאורגנת. בלי אוולין, היה פחות בלגן. פחות אדם שנותן הוראות. זה היה ראסמוס, אני, ושפים שמגיעים לעזור לנו. הם עשו עבודה ממש טובה, ראסמוס עשה עבודה ממש טובה, ואני עשיתי עבודה טובה.
אני הייתי פחות לחוצה.
אני מאוד מעריכה את ראסמוס. גם כשהוא מתעצבן, הוא לא חסר היגיון.
הוא כל הזמן מנסה להיות יותר טוב. הוא כל הזמן מנסה למצוא ערוצי תקשורת טובים יותר. הוא יענה על השאלות שלי, הוא לא יגלגל עליי עיניים.
מתכוננים לטיול צוות, בסוף השבוע הבא
״אני מצטערת שאני מציקה לך עם השאלה הזאת אבל...״
״את לא מציקה. אני מעדיף שתשאלי את אותה השאלה 7 פעמים ושלא תעשי טעות אחת״.
כך הוא אמר.
אז נכון, טעויות זה דבר שקורה, זה אנושי, זו הסיבה שאנחנו עושים את העבודה שלנו ולא מכונות. בסופו של דבר, טעויות הן גם דרך קשה אך יעילה ללמוד כיצד לעבוד נכון.
אבל כגישה, הוא מאוד צודק.
אני מאוד מעריכה אותו. במיוחד אחרי השבוע הזה.
הגיעו פטריות מטורפות השבוע, מיצוטאקי
אני אשקר אם אגיד שלא היו לי רגעים קשים.
אבל בשורה התחתונה, אני באמת מרגישה שמשהו היה שונה השבוע. באווירה הכוללת.
אני גם ממש מרגישה שיש כאן רקמה אנושית של מתמחים שתומכים האחד בשני.
יש לי כמה חברים כאן שאתמוך בהם ברגעים הקשים והם בי.
אי אפשר להסביר קשר כזה, כשאתה נמצא עם אנשים כל כך הרבה שעות, ועובר עשרות משברים ביום. חייבים לתמוך האחד בשני בסיטואציות כאלה.
״ליאור, אני לא יודעת אם את מאמינה בדברים האלה, אבל הירח זז, ומהיום, אמורות להיכנס אנרגיות חדשות. אל תדאגי״, אמרה לי קרוליני מברזיל. אחת הבחורות הכי טובות שפגשתי בזמן האחרון.
זה לא משנה אם אני מאמינה או לא, המשפט הזה העלה חיוך רחב על פניי.
רובארב
שומרת על שגרה, שומרת על סדר
אני מאמינה גדולה בארגון. אם יש שגרה יומיומית, הסיכוי שדברים לא ילכו, קטן יותר.
בכל בוקר הגעתי, השלוש וחצי שעות הראשונות הן מירוץ של ציפוי עלים בשוקולד.
באחד הקינוחים אנו מגישים לימונית לואיזה מצופה בשוקולד ומאובקת באבקת דומדמניות שחורות.
בנוסף מגישים עלי אוקסליס, מצופים בשוקולד ומצופים באבקת לימונית לואיזה. לא יאומן כמה זמן נדרש כדי לצפות את העלים האלו, באופן מושלם.
אנחנו מצפים בשוקולד פטריות ספ לקינוח, בונבונים במילוי קוג׳י (למי שלא יודע מה זה קוג׳י, יש הסבר מפורט בפוסט הקודם על הפרוייקטים של יום שבת).
אפיתי עוגיות חמאת בוטנים לארוחת צוות
לאחר ארוחת הצהריים, ולאחר ארוחת הערב, מעבירים גלידות לסרוויס.
מקלפים, מבשלים ומייבשים רובארב.
מייבשים פטריות ספ וקורצים אותן לצורה הראויה.
מכינים מוסים לסרוויס צהריים ולסרוויס ערב.
אופים לחמים לסרוויס צהריים ולסרוויס ערב.
ממיסים שוקולדים למחר....
בקיצור - שגרה היא דבר חשוב, למען שהדברים ילכו כמו שצריך.
בכך, אני מאמינה גדולה.
טארט דובדבנים, קינוח לצוות
כמה אנקדוטות בנושא לאום, והשפה המדוברת: אנגלית
חוזה, הוא השף האחראי על סרוויס קונדיטוריה.
״אז ליאור, את מישראל?״
״נכון מאוד״.
״ואיפה למדת אנגלית?!״
״אמממ... בבית...״
״אבל את נשמעת כל כך אמריקאית.... זה מטורף!״
״כן...״
אז אי אפשר לשמוע את זה, כשקוראים בלוג. אבל העובדה שאני ישראלית, בסיטואציות בינלאומיות, הולכת לעתים לאיבוד. גם החברים שלי, במקומות כאלה, נוטים לשכוח שבעצם אני לא אמריקאית. לפעמים זה חבל, אבל זה יוצר כל מיני סיטואציות משעשעות.
תמרה היא מלצרית בנומה, ערב אחד היא הייתה אחראית על החדר הפרטי, הצמוד אל מטבח ההכנות, אליו כל המתמחים מגישים את המנות.
בעודנו מחכים שישלחו אותנו אל החדר הפרטי להגיש את המנה, תמרה פנתה אליי:
״זה העם שלך, את צריכה להיות גאה!״
הבטתי בה במבט מבולבל, כי בכל צהריים ובכל ערב אנחנו עוברים על רשימת הלקוחות שמגיעים, השמות שלהם, מהיכן הם, בד״כ, אם יגיעו אנשים מאותה המדינה ממנה אתה מגיע - אין סיכוי שלא תדע.
״מה זאת אומרת? הם יהודים?״ שאלתי.
תמרה נבהלה, ״הו לא, לא התכוונתי לזה ככה!״
עכשיו הייתי ממש מבולבלת... הם ישראלים...?! אין מצב...
״הם אמריקאים!! הם העם שלך!!״
צחקתי, וחיוך רחב נפרש על פניי.
״תמרה, אני לא אמריקאית, אני מישראל!״
״באמת? אז.. מה, למדת בביה״ס אמריקאי או משהו?״
פרוייקטים דרך העדשה של רנה
לבסוף, הסיפור האהוב עליי מהשבוע האחרון.
זה סיפור שמלמד אותי, שלא משנה כמה אתה מצליח, לא משנה כמה אתה מפורסם, לא משנה כמה אנשים חולמים לעבוד אתך, כמה אנשים עוברים דרכך, יש גדולה בענווה.
ללמוד את השמות של כל הסטאז׳רים, לזכור מהיכן הם מגיעים, לקחת באופן אישי את הסיפורים של הלקוחות המגיעים לכמה שעות לסעוד במסעדה שלך.
אלה הדברים שהופכים אותך למענטש.
״השף קורא לך לבוא לסרוויס״
אמר לי נייט (מאט דיימון). אם רנה קורא, לא מתווכחים. ״זה לגביי אחד השולחנות״, הוא אמר לי. ״הם יהודים?״ שאלתי. ״סביר להניח״, הוא צחק.
נייט הוביל אותי אל רנה, והוא אמר לי ״את רואה את הלקוחות בשולחן שלוש? הילדה, היא מישראל. חשבתי שיהיה נחמד, אם אולי תגישי להם את הלחם, תציגי את עצמך, תספרי להם שגם את מישראל. תגרמי לה לתחושה טובה. אני לא יודע אם היא מדברת עברית, אבל חשבתי שזה יכול להיות נחמד. מה דעתך?״
התרגשתי. יותר משאני מודה לספר. כל כך התרגשתי, מעצם המחשבה.
״אז תקשיבי, זה ייקח משהו כמו 7 דקות עד שנהיה מוכנים להגיש את הלחם. בינתיים תישארי פה, תעזרי להם בקונדיטוריה״.
כך עשיתי.
כשהגיע הרגע, רנה שלח אותי אל השולחן. כמובן שפישלתי, ניסיתי לדחוף את המגש אל השולחן שלהם, אחד המלצרים עזר לי. מעתה, אדע כיצד להגיש את הלחם, אנסח את זה כך.
אבל בשורה התחתונה, זה לא עניין אף אחד שלא עשיתי את זה נכון.
כי גרמתי לילדה קטנה לחייך, ולהגיד משפט בעברית, באמצע נומה, באמצע קופנהגן. ולמשפחה שהייתה איתה להתרגש ולהרגיש שבמסעדת שני כוכבי מישלין, איכפת, מי אתה ומהיכן אתה.
״היא מדברת עברית?״ שאל אותי רנה כשחזרתי למטבח. ״קצת, אבל זה מספיק״, עניתי לו. הוא חייך, ״לא פוגשים פה הרבה ישראלים, בקופנהגן, הא?״ הוא שאל. האמת היא, שבאמת לא.
בכל העולם אנחנו מתרוצצים, אבל בקופנהגן בהחלט אין הרבה. ובחודשיים האחרונים בנומה, היו 3 שולחנות בהם נוכחים ישראליים, ואני הייתי שם רק כשהילדה החמודה הזו סעדה.
המחשבה שלו, לקרוא לי.
העובדה שהוא עושה את הקישורים האלה, שהוא שם לב.
זה מדהים אותי בכל פעם מחדש.
תיעוד הדדי
ביום שישי בערב, שף קימי אמר לי ״ליאור, בשבוע הבא את במעבדת הפרמנטציה״.
יששש!!!
״עצה שלי, אל תגעי בשום דבר יקר, כי לארס יהרוג אותך. היום הוא גרם לבחורה לבכות 6 שעות כי היא שברה חלקיק קטן. אני רק מייעץ לך... שיהיה בהצלחה״.
קדימה. שבוע תשיעי, ממחר.