תחילת דבר, בנימה מעט שונה מהרגיל
לכל הפונים אליי בשאלות מסוג: איך הגעת לשם? איך אפשר גם? האם את יכולה להפנות אותי? חשוב מאוד שתקראו את זה.
ראשית, אספר קצת למה אני כאן, מהמקום האישי שלי.
אני אובססיבית. למקצוע שלי.
אובססיבית. תשאלו את החברים שלי. תשאלו את המשפחה שלי. מזל שזה טרנדי, בחיי...
אני מכורה לספרים ולתוכניות וסרטים דוקומנטריים על קולינריה. דרך העולם הזה, של הלמידה, התאהבתי בנומה וברנה.
כשגרתי בניו יורק, התעצמה האובססיה.
חלק מהסיבה נעוצה בעובדה שנפלה בחלקי זכות גדולה לפגוש ולעבוד עם אנשים ושפים גדולים ומשפיעים בתחום. אחד מהם, אגב, הוא לארס וויליאמס. לשעבר שף בטסט קיטשן של נומה, היום אחראי על מעבדת הפרמנטציה של נומה.
זה מקום, אגב, שמנהלים אותו מדעני אוכל. לארס הוא אדם מבריק, בלשון המעטה.
זה היה תוך שיחה איתו, בה עלה הרעיון לבוא לעשות סטאז׳ בנומה. משם העניינים התגלגלו. פניתי לאחראי כ״א במסעדה, ונכנסתי לתהליך כמו כולם. הגשתי מועמדות, עשיתי הכל ישר כמו סרגל. לא ״סידרו״ לי את הסטאז׳, לא הגעתי לכאן כי אני מכירה מישהו שמכיר מישהו, אפילו לשף שלי, סיפרתי על כל זה רק אחרי שהתקבלתי, כי לא רציתי שינסה לעזור לי.
עכשיו, למען הסר ספק:
זה לא שיש בעיני משהו רע בעזרה. לא ולא. זה מבורך. אבל מה שאני אומרת הוא, שכבעלי מקצוע, אנחנו נחשפים למגוון רחב של שפים, של מסעדות, של תחומים. לכל אחד יש משהו אחר שעושה לו את זה, ותאמינו לי – זה ממש ממש חשוב.
למה זה כל כך חשוב בעיני?
כי השהות כאן לא פשוטה כלל וכלל.
אחד הדברים שהכי מחזקים אותי כאן, הוא הידיעה שבאתי ללמוד משהו מעבר. שזה עוד לא הסוף. למען האמת, אני במשבר אמצע הדרך.
זה גם משהו שחשוב שתדעו.
דיברנו כבר על השעות – 5 ימים בשבוע, 18 שעות ביום, על הרגליים. הגוף מתרגל.
מעבר מתחנה לתחנה, לא תמיד יש התחשבות ברצונות והעדפות אישיות.
זה נכון שכולנו באנו ללמוד, אבל זה לא אומר שמהצד השני כולם באים ללמד.
בשביל העובדים הקבועים בנומה, אנחנו כלי עזר. אנחנו חבר׳ה, שבאים לסגור להם פינה.
לחלקם יש יותר סבלנות ללמד ולענות על שאלות, לחלקם אין בכלל.
חלקם יתקשרו אתכם בצעקות ובקללות. יגלגלו עיניים. לא יהיו סובלניים למחסום שפה (מההסתכלות שלי, להיות אמריקאי בנומה, זה משמעותית יותר קל). ירדדו אתכם כאן לרמת הסמרטוט, כדי שתשתפרו, ותעשו עבודה טובה יותר. או לחילופין, כדי שתלכו ולא תחזרו.
המציאות היומיומית כאן היא לא פשוטה. בעיניי זה משהו שחשוב מאוד לקחת אותו בחשבון.
אתם תפקפקו בעצמכם. תרגישו לא טובים מספיק. לא חכמים מספיק. לא מנוסים מספיק. לא מספיק.
אף אחד לא יגבה אתכם, אף אחד לא ירים אתכם. זו תחושה מאוד קשה. כך שאם אין בסיס חזק מאוד, סיבה טובה, שבגללה בחרתם להגיע לכאן, יהיה לכם על אחת כמה וכמה קשה יותר להרים את עצמכם ולשכנע את עצמכם, מידי בוקר, מידי ערב, שזה המקום הנכון בשבילכם כרגע. שזה המקום בו תלמדו הכי הרבה. שיש סיבה, להימצאותכם כאן, כרגע.
משבר, כבר ציינתי.
השבוע חשבתי לשים פעמיי אל משרדו של השף, ולהגיד לו שאולי אני לא מתאימה לעבודה במטבח הזה. אולי זה לא היה נכון. או שאולי לקחתי כל מה שהיה אפשר מכאן ואין לי יותר יכולות להתעלות על עצמי. החלטתי שזה יהיה ויתור עצמי, והחלטתי לקחת את עצמי בידיים ולתת עוד צ׳אנס.
ביום שישי בבוקר, התעוררתי לגלות שהגוף לא מסכים איתי.
הכל כאב. לא כמו הכאב הרגיל של עבודה קשה.
כאב של חולי. הגוף והראש כאבו. יש גל מחלות במטבח השבוע. מזג האוויר בקופנהגן משתגע, יכול מאוד להיות שזו הסיבה. אצלכם בארץ יש חמסין. ובכן, גם אצלנו. ובלילה, נפתחים שערי שמיים, ומבול יורד עלינו.
לא הגעתי לעבודה ביום שישי. ביליתי את היום במיטה, מנסה לעכל את השבוע שעבר עליי. את חוסר הסבלנות מהשף קונדיטורים, כלפיי. בשבוע הראשון שלי במחלקה שלהם. את העובדה שמדברים אליי כאילו אני סובלת מבעיה מוטורית. את העובדה שלא סומכים עליי. את העובדה שמעטים הדברים שעשיתי השבוע, שקשורים באמת לקונדיטוריה. ניסיתי להבין, אין אני נכנסת לעוד שבוע, או שבועיים כאלה. איך אני עושה את זה ושומרת על ראשי מורם.
שיחה עם חברים ובני משפחה עזרה לי לשים את הדברים בפרופורציה, ולהיזכר, שמחוץ למקום הזה, אני משהו אחר. אולי לא רואים את זה כאן, אבל אני כן בעלת מקצוע. יש לי ניסיון ויש לי תעודות.
לרגע, שכחתי את זה. האמנתי לתמונה המכוערת שניסו להציב אל מולי. למה? אין לדעת. אומרים בתחום הרבה:
״זה לא אישי, זה מקצועי״
ובכן, לפעמים זה לא מאוד מקצועי. זה יכול לקרות. אבל לפעמים, גם מה שנראה לנו כאישי, הוא לא אישי כלפינו. לפעמים מישהו חוטף מהקודקוד שמעליו, ומוצא מישהו שמתחתיו כדי להפיל עליו את האשמה, או את החרא שהפילו עליו. כדי לגרום לעצמו להרגיש יותר טוב, או פשוט, כדי להעביר הלאה את התחושה הזו. זה לא טוב, אבל זה מה שקורה הרבה פעמים בחיים. זה מעכיר את האווירה. כי את כדור הרוע אנחנו ממשיכים להעביר מהאחד לשני, וככה אנחנו נראים.
ביום שבת בבוקר, התעוררתי עם כאב גרון.
קשה להבדיל בין הפיזי למנטלי בסיטואציה כזו. האם אני באמת חולה? או שהנפש רוצה להירגע? האמת היא, שזה לא משנה. כי כאן, ברור לי שאני צריכה לקחת צעד אחורה ולנוח.
הבנתי שעברתי 7 שבועות, ונותרו 6. זה מרגיש כמו המון זמן.
ברור שזה יעבור מאוד מהר, וברור לי, שזה לא הזמן לוותר. כי קשה. כי זה קושי שיחשל אותי. כרגע אני לא רואה איך אני עוברת את זה ושומרת על שפיותי. אבל אולי טוב שקיבלתי את הזמן הזה לקחת צעד אחורה. לראשונה מאז שהתחלתי את הסטאז׳ בנומה, לקחתי יומיים בגלל מחלה. אחריהם מגיעים יומיים של סוף שבוע. אחריהם, אחזור, רעננה ונקייה, מחויכת, כהרגלי בקודש, ומוכנה לעבוד קשה ולרוץ.
המנטרה, היא לא לקחת את זה ללב. זה כן אישי. אבל אני לא יכולה לקחת את זה כל כך אישית. כי אני צריכה לחשוב על עצמי כרגע.
כי באתי הנה כדי ללמוד משהו שאף מקום אחר בעולם כרגע לא יכול ללמד אותי.
כי באתי להתאהב באוכל עוד יותר.
כי באתי לראות מוחות מופלאים בפעולה.
כי באתי הנה כדי לקבל השראה.
זה בדיוק מה שהולך לקרות. אם אהיה בקונדיטוריה עוד שבועיים, והעשייה שם תסתכם בלהכניס שוקולדים לקופסאות, ולהכניס קופסאות למקרר, זה מה שאעשה. ואשאל שאלות. כמה שיותר שאלות, ואם יגלגלו אליי עיניים, ארכין את הראש לרגע, אספור עד 10, וארים אותו שוב. אתן חיוך, ואעבוד מאוד מאוד קשה, כדי לא לתת לאף אחד, אבל אף אחד, לגרום לי להרגיש קטנה ומטופשת כמו שהרגשתי השבוע.